בכל הדורות עלו יהודים להתפלל בהר הבית

ישנן תשובות של גדולי ישראל שהתירו את העלייה להר הבית במשך הדורות, ואף עשו מעשה בעצמם, וכן עדויות על עליית יהודים במשך כל זמן הגלות, מלבד זמנים שונים שבהם לא הרשו הגויים ליהודים להיכנס פנימה⁴.

אלו דברי ר' אברהם בר חייא הנשיא (מחכמי ישראל בראשית תקופת הראשונים, בספרו מגילת המגלה עמ' 99):

ובתחילה כשהחריבוהו הרומיים לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו, וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו אל ישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין, ועל המנהג הזה נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, עד שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חיללו המקדש המעוז, שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסלי טעותם בתוכו, והסירו התמיד, שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפילה אשר היא כנגד התמידים, כי מיום שגברו אלו הרשעים לא הניחו ישראל לבוא בתוכו, אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה.

בספר חרדים, מצוות התלויות בארץ ג', מובאת עדות הרמב"ם שכך כתב באיגרתו:

ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא–ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. א–להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן.

וכן דברי רבנו המאירי ב'בית הבחירה' לשבועות טז, א:

ומנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו.

ועיין איגרות ר' שמואל בר שמשון, איגרת יד עמ' 7, שבה כותב ר' שמואל בר שמשון אשר ביקר בירושלים ביחד עם ר' יהונתן הכהן מלוניל (שהיה תלמיד–חבר של הראב"ד):

באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו, ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכיה גדולה אני והכהן הגדול מלוניש, ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד, ונבוא להשתטח עד לפני העזרה.

עיין שו"ת הרדב"ז חלק ב' סימן תרצ"א, אשר מבאר את ההיתר לעלות להר הבית ללא ספק. וכותב שם כך:

יש לתת טעם למנהג שנהגו כל העולם (מבית ישראל) לעלות באותם עליות (היינו הרחבה המוגבהת בתוך הר הבית) לראות משם את הבית כולו... שוב ראיתי... שאין לך פתח ולא עליה כפי השיעור שכתבתי, הלכך מותר להתקרב אל הפתחים ולעלות אל העליות.

המהרי"ט עלה להר הבית וכך כתב בתשובה (מובא בדרך הקדש ו, א):

וצריך להודיע בזמן הזה בעוונותינו... אם מותרים אנו ליכנס שם... וא"כ תורה יוצא לזמננו זה, שמותר ליכנס שם כשיטבול... לפנים בהר הבית, וכאשר זיכני ה' לעלות וליראות שם את פני ה'.

וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (אורח חיים סימן תקסא):

מותר להתקרב אל פתחי בית המקדש וליכנס לעליות אשר סביב בית המקדש.

כך כותב האדמו"ר מקלויזנבורג (ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, מחבר שו"ת דברי יציב), הובא בגיליון אלף תקצ"ו:

הנה ידוע שבכל הדורות היה שריד בית מקדשנו הכותל המערבי פתוח לרווחה לכל איש מזרע ישראל באין שום מעכב ומונע... כן גם בנוגע להר הבית והמקומות הקדושים סביב, שבדורות הראשונים לא היה מי שיעכב בעד בני ישראל את הכניסה אליו, והיו מי שעלו להתפלל בהר הבית עד הגבול שהיה ידוע להם בברור ששם מותר לטמאי מתים לגשת ולהתקרב, וכפי שמעיד הרמב"ם באגרתו... כיוצא בזה מעיד הרמב"ן באגרתו (נדפס בתורת האדם לרמב"ן ובכתבי הרמב"ן): כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחורבות זוכה וכו', כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה וכל גלילות הארץ, לראות בית המקדש ולבכות עליו, עכ"ל עיי"ש עוד.

אולם ככל שנקפו השנים, באו אומות העולם ושלטו בזרוע על כל מקום המקדש וסביבותיה ועל הכותל המערבי, ובנו שם בתי תפילה ובתי טומאה... בכוונה זדונית לחלל ולבזות את מקום הקודש והמקדש, ושוב לא נתנו לבני ישראל עוד מדרך כף רגל בכל הר הבית ומנעו בעדם עלות בהר ונגוע בקצהו. עכ"ל.

מעיד הרב שמואל הורביץ זצ"ל, מגדולי חסידי ברסלב, בספרו 'ימי שמואל' (חלק ב פ' קמד):

ובבוקר השכם הלכתי למקוה... ואחר כך הלכנו לעלות לרגל עד הר הבית, עד למקום המקדש, עד המקום שמותר לטמאי מתים לילך בו, ואמרנו 'ומפני חטאינו' ו'מלך רחמן', אבל הכל בעל פה כי להביט בסידור לא היו מניחים הגויים והשמש הערבי של מקום המקדש בשום אופן. וכן אצל שאר מקומות הקדושים כמו קברי מלכות בית דוד, הגויים לא נותנים להביט בסידור כי יראים שלא יפעלו בתפילה להיגאל. ואף על פי כן עשינו שם איזה פעמים בעלותנו לרגל ריקוד גדול במעגל בניגון, והשמש הגוי הנ"ל ראה ובערה בו חמתו אבל לא יכול לעשות כלום.

ואחר כך נכנסנו למקום לשכת הגזית ששם ישבו הסנהדרין, אשר חציו בקדש וחציו בחול, וכהיום בעוונותינו הרבים זה רבות בשנים שקבעו שמה הערבים את מקום בית משפטם והקאדי (השופט) בראשם, אבל אחר איזה שנים, אחר שחזרתי מחוץ לארץ, כבר היו סוגרים את לשכת הגזית ולא מניחים את היהודים להיכנס. וכן אחר כך התחילו גם למנוע מלגשת עד מקום המקדש לעלות לרגל והיו מניחים רק לעמוד מרחוק, ואחר כך מנעו גם את זאת, ומאז התחילו להפסיק לילך לעלות לרגל למקום המקדש וזה כמה שנים שלא הולכים יהודים לשם כלל, רק היו הולכים לכותל המערבי להתפלל מוסף⁵.

ממקורות אלו ועוד, רואים אנו כי במשך כל הדורות עלו יהודים ליראות את פני ה', להתפלל ולשפוך שיח לפני בורא עולם במקום בית חיינו – הר הבית.

4.  בתלמוד הבבלי והירושלמי וכן במדרשי חז"ל יש עדויות על עליית החכמים להר הבית זמן רב לאחר החורבן, למשל באליהו רבה כח: פעם אחת נכנס רבי צדוק לבית המקדש, וראה את בית המקדש חרב. אמר, אבי שבשמים, החרבתה את עירך ושרפת את היכלך וישבתה ושלותה [ושקטתה]. מיד נתנמנם רבי צדוק, וראה את הקדוש ברוך הוא שעומד בהספד, ומלאכי שרת מספידין אחריו, ואומר, הוי אמנה ירושלים.
שוב פעם אחת נכנס ר' נתן לבית המקדש, ומצא בית המקדש חרב וכותל אחד עומד. אמר, מה טיבו של כותל זה, אמר אחד, אני אראך. נטל טבעת (ההיא) ונעצה בכותל, והיתה הטבעת ההיא הולכת ובאה, עד שראה [את] הקדוש ברוך הוא שהוא שוחה וזוקף ועומד ומיליל...
וכן בשיר השירים רבה ח: אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה. וראה בספר 'אל הר המור' עמוד מ' הערה ב' שמרחיב בזה ומביא מקורות רבים לכך.

5.  וישנם עוד עדויות של היסטוריונים וחוקרים, ואין כאן מקום להאריך.